אין לי כותרת יצירתית עדיין, אולי תכף תהיה

יוצא שבתקופה מאז שהשתחררתי, אני מבלה המון זמן לבד בבית. מה זאת אומרת? למרות שאני טכנית גרה עדיין תחת קורת הגג של אמי, היא מבלה את רוב זמנה בעבודה או אצל בן הזוג שלה, ולכן לא ממש רואה אותה. גם כשהיא בבית - זה בדרך כלל בשעות בהן אני עובדת. (עובדת בערבים), מסיבות לא ברורות אני לא מוצאת אנרגיות ליזום יותר מדיי מפגשים חברתיים (תכל'ס, אני פשוט חושבת שאני מפתחת צורה כזו או אחרת של חרדה חברתית, אבל אני לא פסיכולוגית וגם לא רופאה), כך שאת שעות הבוקר אני מעבירה בחוסר מעש מוחלט, לרוב מול מסך מסוג כלשהו.

זה לא בריא, זה מנוון וזו הדרך הבטוחה למצב נפשי לא משהו, יחד עם הגלולות שהתחלתי ליטול החודש, זה מתכון לקטסטרופה, אז הנה אני, מנסה להתנער מזה. שיהיה בהצלחה. צעד ראשון הוא לנסות ליצור מעין שגרה של למידה, להפחית שעות מסך ולהתמקד בלהתכונן לפסיכומטרי ולהתקדם כבר אל עבר רשיון נהיגה (גם לגביי זה, מה לעזאזל נסגר איתי?)

 אולי גם כדאי להתחיל להזיז את עצמי קצת, כי ספורט זה חשוב. 

Ob-La-Di Ob-La-Da, life goes on brahhh

לא יכולתי למצוא ציטוט יותר מתאים. שאלה אותי לאחרונה ידידה וירטואלית ואמיתית כאחד איפה כותבים ביום שאחרי ישרא, והאמת שלא ידעתי מה לענות ישר, כי הרי כאן לא באמת כותבת... אני מוצאת את זה עדיין מלאכותי, ולא "להקיא למקלדת" כמו שם..
אבל חושבת שאלך על שיטת פייק איט טיל יו מייק  איט, כי כתיבה זה חשוב לשמירה על בריאות נפשית תקינה, ואני הרי אוהבת לכתוב באינטרנט.

אז השתחחרתי מהצבא, התחלתי לצאת עם הבחור (היום כבר 4 חודשים ביחד), טסתי לארצות הברית ומקסיקו, חזרתי, התחלתי לעבוד עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים, נרשמתי לפסיכומטרי (מתחילה בינואר) והשבוע טסתי לפולין להגשמת חלום: הייתי בהופעה של פול מקרטני. אמאל'ה, איך שאני מאוהבת. היה מדהים, לא הפסקתי לבכות חצי מההופעה, רק מההתרגשות והמעמד.

זר לא יבין מה זה, לראות את האדם שאת מעריצה חצי חיים, עומד ומנגן מולך. הגשמתי את אחד מחלומות חיי, ללא ספק. עכשיו רק נשאר ללמוד רפואה.

בטח בעוד שנתיים

כבר אשכח מה זה.
איך זה היה, שבוע שלם להיות בשטח עם החיילים, להתפרפר בין השטח לבסיס, לסחוב חופיות (צידניות) מלאות אוכל לגמריי לבד, להוציא פריסות, להתווכח עם כל הבסיס ואשתו, לנזוף בחניכים בטון הכי מפחיד שישתו כבר מים, כי רבאק איך עוד חניך מתעלף.
עכשיו אני מותשת, עם הלשון בחוץ, כאבי בטן, מחזור והתייבשות, אבל בעוד שנתיים אזכור איך החייל שהוא הא.מנהלות שלי, היה הכי חמוד, ואיך היה לי כיף ללוות מחלקה של 3 מפקדות, גם כשהן לא מתפקדות ברמה שמסכנת את חיי החיילים שלהן.
איך אהבתי את הפלוגה ורציתי את הכי טוב בשביל החניכים, גם ברגעים הכי שבוזים, גם כשהכי רציתי להעמיד פנים שלא אכפת לי מכלום ושרק רוצה להשתחרר.
עוד שנתיים לא אזכור איך התחרפנתי מזה ששבועיים לפני תאריך השחרור המיועד שלי, עדיין לא ידעתי מתי באמת אשתחרר.
אז עכשיו, חיה את הרגע ומשתדלת לא להתעלף.
Carpe diem?

הרבה קורה בזמן האחרון

ולא הספקתי להביא את עצמי לכתוב, לתעד את התקופה באיזו שהיא דרך. מאז המשבר הגדול בו נחשף הבלוג שלי בפני כמה אנשים שאני מכירה איי שם בישרא, התחלתי לנהל גם יומן פרטי (וגם להיות הרבה יותר דיסקרטית ברשת, אבל זה בא עם הגיל, אני מניחה) בכתב יד, אבל גם בשביל זה לא הצלחתי למצוא פנאי בשבועיים האחרונים.

רשמית שעון החול שלי בצה"ל התהפך, והזמן מתקתק - פתחתי מחזור אחרון בפלוגה, הפעם בתור סמלת מחלקה, וזה מרגש. השבוע הראשון תפס אותי כל כך לא מוכנה, שזה היה מהמם, באמת, הלם. אחרי שנתיים באותה פלוגה, היכרות עמוקה עם הלך הרוח, מקצועיות מטורפת, ידע של איך דברים מתנהלים, אשכרה הרגשתי אתגר. ותכל'ס, מה יותר מצמיח מזה?
אני לומדת לעבוד עם הסמלת השניה, אותה אני ממש ממש לא מחבבת בפן האישי, היא אדם מרוכז בעצמה להחריד, וכל כך שונה ממני באופן כללי בהשקפות העולם, בדברים שהם מהותיים לי, אז אני מנסה להפריד כמה שיותר בין אישי למקצועי (למרות שזה כמעט בלתי אפשרי), לצמצם את הטאקלים, מתוך הבנה שהכל זמני, הרי בכל זאת, משתחררת עוד חודש וחצי.

מחר אני בת 21, למעשה, עוד דקה אני בת 21 (למי אכפת שבכלל נולדתי ב4 בבוקר), וזה דיי מפחיד. אני לא יודעת למה, אבל משום מה ימי הולדת, בערך מגיל 14, מעוררים בי תחושת החמצה ו"מה לא הספקתי", וכן, אני יודעת, אני מאוד צעירה, ועדיין מרגישה שאני מפגרת מאחור. אין הרבה ביסוס לתחושות האלו, שכן הספקתי המון (!) ב21 שנותיי, אבל עדיין, מוצאת את עצמי שוב, יושבת ותוהה אם איי פעם באמת אלמד רפואה, או באמת אחיה עם מישהו/מישהי שאוהבת אותי, או אטייל בדרום אמריקה. בקיצור, אני אדם חרדתי, ולפחות מודעת לזה.


הביטלמאניה חזרה ומכה בי במלוא העוצמה, לא רק שחזרתי להתמוגג מתמונות של הביטלס ולהאזין לאלבומים, גם ההערצה המטורפת לפול מקרטני שבה אל ליבי, והצלחתי להגשים חלום ולרכוש כרטיסים להופעה שלו בקראקוב (כן, פולין) בדצמבר הקרוב. אני צריכה להתחיל לחפש אתרים מעניינים שם שלא קשורים רק לשואה, באמת.

אני כולי הודיה לקב"ה, שנתן לי הזדמנות להיות דמות חינוכית כל כך משמעותית לאנשים, להכיר תרבויות שונות ובאמת לשנות את הדרך בה אנשים מסתכלים על עצמם או העולם. איזו פריבילגיה משוגעת, ואפילו יותר כשמדובר בקנה מידה בינלאומי.


דיי קשה לי עם זה שאין כאן חשיפה כמו בישראבלוג, או שאני לא באמת מרגישה קהילתיות מסוימת כמו שם, מצד שני, ב4 השנים האחרונות של ישרא גם שם לא נשאר אף ניצול... 

Guess who's back

לא יודעת למה, אבל תמיד אחרי שלא עידכנתי זמן מה אני מרגישה צורך להתנצל, אז סליחה. לא מתתי! (גם לא וירטואלית), הסירו דאגה מלבכן.

מאז הפוסט האחרון הספקתי להגשים חלום ולהיות בהופעה של רינגו סטאר, לחתום קבע של 3 שבועות כדי לסיים קורס אחרון כמו שצריך, לצאת עם בחור, להפסיק לצאת עם אותו בחור, להזות שאני בהריון ולהיווכח (תודה לאמא טבע) שאני לא, לגלות מחדש את הביטלמאניה (אובססיית ביטלס) שלי ולהתחיל לספור באמת את הימים לשחרור (67 יום, תודה ששאלתם), להבין שהתוכניות שלי לשחרור מופשטות מדיי (לא, עדיין לא יודעת איפה אעשה פסיכומטרי, לא תודה ששאלתן)
וגם להבין שלפעמים צריכה לנשום עמוק, לנשוף, ולתת לקב"ה וליקום לעשות את שלהםן, כי דברים שמנסים בכוח לרוב לא יעבדו.

הבנתי גם שבריזות עושות לי טוב, גם שמש במידה הנכונה, הביטלס, ספרים חדשים (ובכלל) ואינטראקציה אנושית שאני מעוניינת בה.

וואו, הרבה תובנות בפחות מחודשיים.

מה איתכן?

העיקר הבריאות

מדהים לראות איך השבוע מתחיל, העבודה נערמת, ואני נהיית אישה שונה - פחות מצוברחת וחושבת-יתר-על-המידה, ויותר יעילה, חדה, מצליחה לקחת דברים בפרופורציות הראויות.

מיום חמישי אני במחזור הכי קשה שידעתי מזה הרבה זמן, עכשיו, בשנים האחרונות נוכחתי לדעת שלא כל הנשים חוות את הוסת כמו שאני חווה אותה (מופע אימים שלא יבייש את סט הצילומים של דקסטר), כלומר יש כאלה שממשיכות כרגיל וחוזרות לשגרה אחרי יום-יומיים, בעוד שאני מתפתלת מכאבים שבוע בחודש. אבל כזה דבר - לא היה הרבה זמן. מיום חמישי אני עם כאבים ותופעות הורמנליות של מינימום אישה בהריון - ואני שואלת - מה נסגר?!
רק עוד סימן מני רבים שהבריאות שלי זקוקה לשיקום רציני.

מחר מתחילה לפקד על כניסה לתפקיד של המפקדות החדשות, וזה מרגש, מקווה שימלא אותי באנרגיות לסוף.  תכלס, בפיקוד אני פורחת.

לא סגורה על זה

הרבה דברים קורים בזמן האחרון, ובגלל שאין לי למי להוציא את זה, כי , אם להודות בעובדות אני באמת קצת נותנת לחרדה חברתית להשתלט עליי (הנה, ירקתי את זה), למה לא לנצל את הפלטפורמה הוירטואלית כדי להיות קצת-יותר-מדיי  כנה עם קוראים זרים? מה, בכל זאת, ילדת ניינטיז.

השחרור מתקרב, ולא נעים להודות, אבל עם כל כמה שאני כולי כמהה לו ורק סופרת שניות עד שאוריד מדים, אני גם פאקינג מבועתת. זהו, חסל סדר מסגרות, ואני, הפסאודו נונקונפורמיסטית שלא מתאימה לאף מסגרת, צריכה להסתדר בעולם ולהעמיד פנים שאני אישה בוגרת שהחיים שלה הם לא בלאגן אחד גדול, ולזה, חבר'ה, אף אחד לא הכין אותי בבית ספר, אם כבר להאשים את הממסד. 

אני מאוד לא מאושרת עם כל הקיום הפיזי שלי. הבריאות שלי בקרשים, אלרגיות, חולשה, התעלפויות, השמנה, ומה לא, השיער שלי נשר בכמויות ועכשיו כל הראש שלי בייבי-היירז, וזה לא ממש עוזר לי. אני עדיין חושבת שאני מהממת, (היי, מי אמר שהטיפול לא עזר? תראו איזה דימוי עצמי), אבל זה על הגבול החמוד שבין אהבה עצמית לדלוזיה, אז צריכה לטפל בזה, ולא יודעת אם כדאי לחכות לשחרור. 

אני נהנת לשחק את עצמי בוגרת ויודעת הכל, אבל האמת היא שאני ילדה קטנה ופריוולגית שפירקו לה את הבית, וזה ממש, ממש דופק לי את השכל. 

מבזק חדשות,גירושים של הההורים שלך יכולים לדפוק אותך גם בגיל 20, לא רק בגיל 10. 

וכן, קשה לי עם זה שאבא שלי לא גר בבית כי זה דורש ממני לפנות זמן במיוחד כדי לראות אותו ולשבת ולהבין כמה הוא לא מעורב בחיים שלי בכלל, ובפעם הראשונה זה לא כי הוא לא יוזם, אלא כי אני דוחפת אותו החוצה,זה העובדה שהבן זוג החדש של אמא מתנחל פה כל הזמן, וכן, למרות שאני בחורה בת 20 אני עדיין רוצה קצת זמן איכות עם אמא שלי בלי אנשים זרים. ו

שלחתי קורות חיים ורק התקשרו אליי בהצעה מאוד ידידותית וחמה לתקן אותם, ועלו לי דמעות לעייניים עם ההבנה שאני לא מסוגלת לקבל ביקורת בשום צורה, איך לעזאזל אני רוצה עבודה של גדולים, או ללמוד רפואה, שאלוהים תעזור לי. 

וגם,באמת, אני יודעת כמה מוזר זה נשמע, אבל אני לא רוצה ללכת לטיפול, אין לי כוחות נפשיים לחפור במבצר הזה שהוא אני, זה יכול לפרק הרבה דברים שהם לא עצם הבעיה, ו-וואלה, אין לי פנאי למשברים נפשיים קיומיים, אני צריכה להתחיל לחיות. 

כן, אני מבינה שאני מדברת שטויות וחייבת להתמודד עם זה, אבל כרגע תנו לי לחיות בהכחשה עוד קצת, רק עוד קצת, ולקוות שזה יעבור לבד ומחר אתעורר עם מלא חברים ובן/בת זוג. כי ככה זה עובד.
וזה לא שזו נורה אדומה אם התגובה המידית שלי לסיטואציות לא נוחות/מצערות/מביכות היא לרצות לפגוע בעצמי. 

note to self - פחות זמן מסך בסופ"שים. 

וואו, בחיי שזה כיף להקיא קצת אל הספרה הוירטואלית

עדיין לא התרגלתי לפלטפורמה הזו

מודה ומתוודה שכמעט חזרתי לכתוב בישראבלוג המג'עג'ע שבסוף נשאר לשרוד עוד שנה, אבל כמות הבאגים בעמודים והשיממון הכללי שיש שם, גרם לי לחזור ולנסות כאן, חוץ מזה שההתחלה החדשה כאן עשתה לי טוב, בלי כל הרפש של גיל ההתבגרות לעיניי שלי או לעיניי הכלל.
מה שכן מאוד מפריע לי בפלטפורמה הנוכחית זה שציפיתי לקצת יותר קהילתיות, יותר פעילות וירטואלית וכו'. וכרגע התמונה המצטיירת היא – א.חתך הגילים שפעיל בבלוגר משמעותית מבוגר יותר מגילי (20) ו – ב. אנשים באופן כללי כבר לא פעילים בפלטפורמות של בלוג, זה ארוך ו"מייגע" כשאפשר לסגור הכל בפוסט אינסטגרם. ו-ג. גם אלו שקראו את הבלוג בישראבלוג, ואולי עקבו אחריי לפלטפורמה הנוכחית,לא יודעים איך לתפעל את האתר ובגלל זה גם לא עוקבים. נו, שוין.

כל האביב שהגיע יחד עם פסח והרגילה, גורמים לי לחשוב הרבה על השחרור הקרב ובא, ויש בזה המון כיף וציפייה מצד אחד, ווהמון יאוש שזה רחוק מצד שני.
כאילו, באמת, שבעולם החיצון 4 חודשים זה לא המון זמן – לראיה אפילו הציעו לי עבודה לאחרי השחרור, ועבודה דיי טובה (והבונוס האמיתי הוא שהיא כוללת מגורים בירושלים ♥)!
ואגב עבודה – איך כותבות קורות חיים לעזאזאל?

טרפת הפסח בבית הגיעה, ואין דבר כיפי יותר מלבלות את החופש שלי בלקרצף מגירות.
למרות שתכל'ס, במקום מסוים יש בזה גם משהו מטפל ומנקה את הנפש - זה מעסיק את הראש ונותן תחושת הישג, אז יאללה, שיהיה, ואם לעזור קצת במשק הבית ולהיות פחות טפילה על הדרך - אדרבא. 

 כבר יש לי חתול אחד...
שאגב, ברוך השם, חזר ללכת על 4 רגליו, ואמנם צולע וקצת חסר מוטוריקה, אבל לגמריי נייד. 

Jerusalen

מזמן לא כתבתי, אבל הנה, אני חוזרת. זה מוזר איך שמשנה מקום - משנה מזל, יותר במובן המוזה לכתיבה, אבל כן, מזל שונה.

לא קורה ברבה בחיים שלי, דברים דיי כשהיו. עדיין צבא, עדיין קצת בודדה, ושטה בין תחושת משמעות לערך אפסי לעבודה שלי.

החתול משתקם אט אט, וחזר ללכת על 4 רגליים, אך הוא עדיין מועד ומחליק, לא מצליח להתייצב. זה קורע לב. אני אוהבת את גוש הפרווה הזה בכל רמ"ח איבריי.

הייתי כל השבוע בירושלים, נזכרתי כמה אני מאוהבת בעיר הזו, בצבעוניות ובגיוון.
באמת מכל מגזר בחברה, יש שם ייצוג.

אני תוהה איך גורמות לעצמינו לחשוב יותר חיובי, כלומר, אני כן שם ברמה מאוד בסיסית, אבל ברמה יותר עמוקה, של קשרים בינאישיים אני מאוד לא שם, וזה באמת ממרר לי את החיים.

"Lots of planets have a north"

אני אוהבת את זה שלא עידכנתי שבועיים, וחשבתי על זה. באמת בער בי לכתוב פוסט, התגעגעתי לפלטפורמה הזו של כתיבה ושיתוף ברשת. מי היתה מאמינה שדווקא מותו של ישראבלוג יחיה בי את התשוקה לכתיבה...

הרבה דברים קרו בשבועיים האינטנסיביים האחרונים. התחלתי עוד קורס, עם עוד חניכים, עוד פעם כעומדת מהצד (תפקיד הדרכתי בסגל) ולא מפקדת ישירה של החיילים, וזה עדיין, קשה. עדיין לא התרגלתי לזה שאין לי השפעה ישירה על 14 קופיפים מגודלים בני 18 משלי. מתגעגעת לפיקוד מאוד.

ביום ראשון שעבר החתול ברח מהבית, כמו שהוא עושה פעם ב.., עד כה הוא פשוט היה מעלה את מפלס החרדה שלי ומוריד אותו חזרה מיד כשהייתי אוספת אותו מהבית של השכן מלמטה, בריא ושלם, פשוט קצת מותש.

הפעם, כנראה השילוב של יציאה-אחת-יותר-מדיי ושל הסערה שהיתה, הוביל לזה שהוא נפגע מרכב חולף, או לפחות זו ההשערה של הוטרינרית. המצב דיי נורא - שבר את עצם החזה, נזק בריאה, ונזק לעמוד השדרה שעדיין אי אפשר לקבוע את חומרתו, ככה או ככה, היום, שבוע וחצי אחריי, החתול עדיין לא מסוגל לעמוד על 4 רגליים, בקושי אוכל או שותה, וזה שובר לי את הלב.

גוש הפרווה הזה חשוב לי ברמות לא פרופורציונליות, אני מחוברת אליו בכל נימי נפשי, זר לא יבין.
אני רק מתפללת לטוב. באמת, שהשם יחולל לנו איזה נס קטן משלנו.

יצא שבעקבות התאונה עם החתול, ובעקבות הגעגועים לפיקוד, וזה שפשוט, אני מניחה - השחיקה מתחילה להראות אותותיה, וזה עוד יותר מאתגר כשמדובר בעבודה עם סגל של משוגעים ומשוגעות (ולא בהגזמה - אני היצור הכי שפוי בסגל שלי, וכמו שיצא לכן להבין אם קראתן יותר מפוסט אחד - גם אני דיי נזילה כשזה מגיע למצב רוח ומצב נפשי יציב).
הייתי פקעת עצבים. לא ישנתי, לא אכלתי כמו שצריך, לא הייתי מסוגלת לעשות את העבודה כמו שצריך והכל נעשה כדי לצאת ידי חובה ולא מאהבה באמת כמו בדרך כלל. וזה התחיל מעגל של דאגה וחרדה - חוסר תפקוד - שנאה עצמית על חוסר תפקוד.  ולמי יש כוח להתעמר בעצמי עוד פעם, חלאס, מיצינו.

התחלתי להשתדל להתפלל בכל יום תפילה אחת, אני לא יודעת איך ומתי זה קרה, שהתקרבתי ככה לדת, אבל כרגע ממש טוב לי עם זה. מאוד מקווה שאצליח לשמור את השבת הזו בבית.

חתמתי ויתור על מסלול הנח"ל, מהיום רשמית, על הנייר, אני לא חלק מהגרעין יותר. יש בזה משהו ממש מוזר, אני יודעת שזו הקבלה מוזר ומטומטמת, אבל מרגיש לי קצת כאילו עשיתי הפלה - ויתרתי על חלק ממני בגלל שידעתי שזה לא הזמן, לא המקום ולא יעשה לי טוב, לא עכשיו.

ועדיין, עם כל כמה שאני שלמה עם ההחלטה שקיבלתי, אני לא יכולה להגיד שאני שמחה.