ולא הספקתי להביא את עצמי לכתוב, לתעד את התקופה באיזו שהיא דרך. מאז המשבר הגדול בו נחשף הבלוג שלי בפני כמה אנשים שאני מכירה איי שם בישרא, התחלתי לנהל גם יומן פרטי (וגם להיות הרבה יותר דיסקרטית ברשת, אבל זה בא עם הגיל, אני מניחה) בכתב יד, אבל גם בשביל זה לא הצלחתי למצוא פנאי בשבועיים האחרונים.
רשמית שעון החול שלי בצה"ל התהפך, והזמן מתקתק - פתחתי מחזור אחרון בפלוגה, הפעם בתור סמלת מחלקה, וזה מרגש. השבוע הראשון תפס אותי כל כך לא מוכנה, שזה היה מהמם, באמת, הלם. אחרי שנתיים באותה פלוגה, היכרות עמוקה עם הלך הרוח, מקצועיות מטורפת, ידע של איך דברים מתנהלים, אשכרה הרגשתי אתגר. ותכל'ס, מה יותר מצמיח מזה?
אני לומדת לעבוד עם הסמלת השניה, אותה אני ממש ממש לא מחבבת בפן האישי, היא אדם מרוכז בעצמה להחריד, וכל כך שונה ממני באופן כללי בהשקפות העולם, בדברים שהם מהותיים לי, אז אני מנסה להפריד כמה שיותר בין אישי למקצועי (למרות שזה כמעט בלתי אפשרי), לצמצם את הטאקלים, מתוך הבנה שהכל זמני, הרי בכל זאת, משתחררת עוד חודש וחצי.
מחר אני בת 21, למעשה, עוד דקה אני בת 21 (למי אכפת שבכלל נולדתי ב4 בבוקר), וזה דיי מפחיד. אני לא יודעת למה, אבל משום מה ימי הולדת, בערך מגיל 14, מעוררים בי תחושת החמצה ו"מה לא הספקתי", וכן, אני יודעת, אני מאוד צעירה, ועדיין מרגישה שאני מפגרת מאחור. אין הרבה ביסוס לתחושות האלו, שכן הספקתי המון (!) ב21 שנותיי, אבל עדיין, מוצאת את עצמי שוב, יושבת ותוהה אם איי פעם באמת אלמד רפואה, או באמת אחיה עם מישהו/מישהי שאוהבת אותי, או אטייל בדרום אמריקה. בקיצור, אני אדם חרדתי, ולפחות מודעת לזה.
הביטלמאניה חזרה ומכה בי במלוא העוצמה, לא רק שחזרתי להתמוגג מתמונות של הביטלס ולהאזין לאלבומים, גם ההערצה המטורפת לפול מקרטני שבה אל ליבי, והצלחתי להגשים חלום ולרכוש כרטיסים להופעה שלו בקראקוב (כן, פולין) בדצמבר הקרוב. אני צריכה להתחיל לחפש אתרים מעניינים שם שלא קשורים רק לשואה, באמת.
אני כולי הודיה לקב"ה, שנתן לי הזדמנות להיות דמות חינוכית כל כך משמעותית לאנשים, להכיר תרבויות שונות ובאמת לשנות את הדרך בה אנשים מסתכלים על עצמם או העולם. איזו פריבילגיה משוגעת, ואפילו יותר כשמדובר בקנה מידה בינלאומי.
דיי קשה לי עם זה שאין כאן חשיפה כמו בישראבלוג, או שאני לא באמת מרגישה קהילתיות מסוימת כמו שם, מצד שני, ב4 השנים האחרונות של ישרא גם שם לא נשאר אף ניצול...
רשמית שעון החול שלי בצה"ל התהפך, והזמן מתקתק - פתחתי מחזור אחרון בפלוגה, הפעם בתור סמלת מחלקה, וזה מרגש. השבוע הראשון תפס אותי כל כך לא מוכנה, שזה היה מהמם, באמת, הלם. אחרי שנתיים באותה פלוגה, היכרות עמוקה עם הלך הרוח, מקצועיות מטורפת, ידע של איך דברים מתנהלים, אשכרה הרגשתי אתגר. ותכל'ס, מה יותר מצמיח מזה?
אני לומדת לעבוד עם הסמלת השניה, אותה אני ממש ממש לא מחבבת בפן האישי, היא אדם מרוכז בעצמה להחריד, וכל כך שונה ממני באופן כללי בהשקפות העולם, בדברים שהם מהותיים לי, אז אני מנסה להפריד כמה שיותר בין אישי למקצועי (למרות שזה כמעט בלתי אפשרי), לצמצם את הטאקלים, מתוך הבנה שהכל זמני, הרי בכל זאת, משתחררת עוד חודש וחצי.
מחר אני בת 21, למעשה, עוד דקה אני בת 21 (למי אכפת שבכלל נולדתי ב4 בבוקר), וזה דיי מפחיד. אני לא יודעת למה, אבל משום מה ימי הולדת, בערך מגיל 14, מעוררים בי תחושת החמצה ו"מה לא הספקתי", וכן, אני יודעת, אני מאוד צעירה, ועדיין מרגישה שאני מפגרת מאחור. אין הרבה ביסוס לתחושות האלו, שכן הספקתי המון (!) ב21 שנותיי, אבל עדיין, מוצאת את עצמי שוב, יושבת ותוהה אם איי פעם באמת אלמד רפואה, או באמת אחיה עם מישהו/מישהי שאוהבת אותי, או אטייל בדרום אמריקה. בקיצור, אני אדם חרדתי, ולפחות מודעת לזה.
הביטלמאניה חזרה ומכה בי במלוא העוצמה, לא רק שחזרתי להתמוגג מתמונות של הביטלס ולהאזין לאלבומים, גם ההערצה המטורפת לפול מקרטני שבה אל ליבי, והצלחתי להגשים חלום ולרכוש כרטיסים להופעה שלו בקראקוב (כן, פולין) בדצמבר הקרוב. אני צריכה להתחיל לחפש אתרים מעניינים שם שלא קשורים רק לשואה, באמת.
אני כולי הודיה לקב"ה, שנתן לי הזדמנות להיות דמות חינוכית כל כך משמעותית לאנשים, להכיר תרבויות שונות ובאמת לשנות את הדרך בה אנשים מסתכלים על עצמם או העולם. איזו פריבילגיה משוגעת, ואפילו יותר כשמדובר בקנה מידה בינלאומי.
דיי קשה לי עם זה שאין כאן חשיפה כמו בישראבלוג, או שאני לא באמת מרגישה קהילתיות מסוימת כמו שם, מצד שני, ב4 השנים האחרונות של ישרא גם שם לא נשאר אף ניצול...
