בטח בעוד שנתיים

כבר אשכח מה זה.
איך זה היה, שבוע שלם להיות בשטח עם החיילים, להתפרפר בין השטח לבסיס, לסחוב חופיות (צידניות) מלאות אוכל לגמריי לבד, להוציא פריסות, להתווכח עם כל הבסיס ואשתו, לנזוף בחניכים בטון הכי מפחיד שישתו כבר מים, כי רבאק איך עוד חניך מתעלף.
עכשיו אני מותשת, עם הלשון בחוץ, כאבי בטן, מחזור והתייבשות, אבל בעוד שנתיים אזכור איך החייל שהוא הא.מנהלות שלי, היה הכי חמוד, ואיך היה לי כיף ללוות מחלקה של 3 מפקדות, גם כשהן לא מתפקדות ברמה שמסכנת את חיי החיילים שלהן.
איך אהבתי את הפלוגה ורציתי את הכי טוב בשביל החניכים, גם ברגעים הכי שבוזים, גם כשהכי רציתי להעמיד פנים שלא אכפת לי מכלום ושרק רוצה להשתחרר.
עוד שנתיים לא אזכור איך התחרפנתי מזה ששבועיים לפני תאריך השחרור המיועד שלי, עדיין לא ידעתי מתי באמת אשתחרר.
אז עכשיו, חיה את הרגע ומשתדלת לא להתעלף.
Carpe diem?