העיקר הבריאות

מדהים לראות איך השבוע מתחיל, העבודה נערמת, ואני נהיית אישה שונה - פחות מצוברחת וחושבת-יתר-על-המידה, ויותר יעילה, חדה, מצליחה לקחת דברים בפרופורציות הראויות.

מיום חמישי אני במחזור הכי קשה שידעתי מזה הרבה זמן, עכשיו, בשנים האחרונות נוכחתי לדעת שלא כל הנשים חוות את הוסת כמו שאני חווה אותה (מופע אימים שלא יבייש את סט הצילומים של דקסטר), כלומר יש כאלה שממשיכות כרגיל וחוזרות לשגרה אחרי יום-יומיים, בעוד שאני מתפתלת מכאבים שבוע בחודש. אבל כזה דבר - לא היה הרבה זמן. מיום חמישי אני עם כאבים ותופעות הורמנליות של מינימום אישה בהריון - ואני שואלת - מה נסגר?!
רק עוד סימן מני רבים שהבריאות שלי זקוקה לשיקום רציני.

מחר מתחילה לפקד על כניסה לתפקיד של המפקדות החדשות, וזה מרגש, מקווה שימלא אותי באנרגיות לסוף.  תכלס, בפיקוד אני פורחת.

לא סגורה על זה

הרבה דברים קורים בזמן האחרון, ובגלל שאין לי למי להוציא את זה, כי , אם להודות בעובדות אני באמת קצת נותנת לחרדה חברתית להשתלט עליי (הנה, ירקתי את זה), למה לא לנצל את הפלטפורמה הוירטואלית כדי להיות קצת-יותר-מדיי  כנה עם קוראים זרים? מה, בכל זאת, ילדת ניינטיז.

השחרור מתקרב, ולא נעים להודות, אבל עם כל כמה שאני כולי כמהה לו ורק סופרת שניות עד שאוריד מדים, אני גם פאקינג מבועתת. זהו, חסל סדר מסגרות, ואני, הפסאודו נונקונפורמיסטית שלא מתאימה לאף מסגרת, צריכה להסתדר בעולם ולהעמיד פנים שאני אישה בוגרת שהחיים שלה הם לא בלאגן אחד גדול, ולזה, חבר'ה, אף אחד לא הכין אותי בבית ספר, אם כבר להאשים את הממסד. 

אני מאוד לא מאושרת עם כל הקיום הפיזי שלי. הבריאות שלי בקרשים, אלרגיות, חולשה, התעלפויות, השמנה, ומה לא, השיער שלי נשר בכמויות ועכשיו כל הראש שלי בייבי-היירז, וזה לא ממש עוזר לי. אני עדיין חושבת שאני מהממת, (היי, מי אמר שהטיפול לא עזר? תראו איזה דימוי עצמי), אבל זה על הגבול החמוד שבין אהבה עצמית לדלוזיה, אז צריכה לטפל בזה, ולא יודעת אם כדאי לחכות לשחרור. 

אני נהנת לשחק את עצמי בוגרת ויודעת הכל, אבל האמת היא שאני ילדה קטנה ופריוולגית שפירקו לה את הבית, וזה ממש, ממש דופק לי את השכל. 

מבזק חדשות,גירושים של הההורים שלך יכולים לדפוק אותך גם בגיל 20, לא רק בגיל 10. 

וכן, קשה לי עם זה שאבא שלי לא גר בבית כי זה דורש ממני לפנות זמן במיוחד כדי לראות אותו ולשבת ולהבין כמה הוא לא מעורב בחיים שלי בכלל, ובפעם הראשונה זה לא כי הוא לא יוזם, אלא כי אני דוחפת אותו החוצה,זה העובדה שהבן זוג החדש של אמא מתנחל פה כל הזמן, וכן, למרות שאני בחורה בת 20 אני עדיין רוצה קצת זמן איכות עם אמא שלי בלי אנשים זרים. ו

שלחתי קורות חיים ורק התקשרו אליי בהצעה מאוד ידידותית וחמה לתקן אותם, ועלו לי דמעות לעייניים עם ההבנה שאני לא מסוגלת לקבל ביקורת בשום צורה, איך לעזאזל אני רוצה עבודה של גדולים, או ללמוד רפואה, שאלוהים תעזור לי. 

וגם,באמת, אני יודעת כמה מוזר זה נשמע, אבל אני לא רוצה ללכת לטיפול, אין לי כוחות נפשיים לחפור במבצר הזה שהוא אני, זה יכול לפרק הרבה דברים שהם לא עצם הבעיה, ו-וואלה, אין לי פנאי למשברים נפשיים קיומיים, אני צריכה להתחיל לחיות. 

כן, אני מבינה שאני מדברת שטויות וחייבת להתמודד עם זה, אבל כרגע תנו לי לחיות בהכחשה עוד קצת, רק עוד קצת, ולקוות שזה יעבור לבד ומחר אתעורר עם מלא חברים ובן/בת זוג. כי ככה זה עובד.
וזה לא שזו נורה אדומה אם התגובה המידית שלי לסיטואציות לא נוחות/מצערות/מביכות היא לרצות לפגוע בעצמי. 

note to self - פחות זמן מסך בסופ"שים. 

וואו, בחיי שזה כיף להקיא קצת אל הספרה הוירטואלית