ככה סתם כשהמוח מוצף מחשבות, או שנזכרת שהפלטפורמה קיימת.
אני תמיד מסוקרנת לדעת איך מרגישות אלו שלא נולדו לתוך האינטרנט, וזכו להכיר את עולם הבלוגינג בבגרות מוקדמת/מאוחרת, ולא בגיל ההתבגרות בו כל הרפש מציף את הנפש ואת הפיד. ואגב, אני גם מזדעזעת לראות איך האינטרנט משפיע על הדור הצעיר ממני, שגדלים עם הצפה תמידית ובלתי מבוקרת של תוכן ממש לא מותאם. כלומר, כבר לא מדובר פה על המסך עצמו (וגם אני ביליתי שעה ביום מול משחקי מחשב בילדות), אלא על חוסר הסינון המובהק. הדוד מאמריקה היה פה לאחרונה עם ילדיו, שניהם מתחת לגיל 9, והתכנים שהם רואים בטלוויזיה ובאייפד מחרידים בעיני - סרטי אימה מהסוג הנורא ביותר, כאלה שאני מפחדת לראות, מהסוג שמנסרים בו אנשים על המסך.
מרגיש לי שככל שהכל נגיש יותר, הבקרה על התכנים שצורכים ילדים קטנים הולכת ומתמעטת. והאמת, שגם קצת קשה לי לשפוט (ומי שמי, הרי כולי בת 25 רווקה בלי ילדים), כי גם פעם היו תוקעים ילד מול הטלוויזיה כשרצו קצת שקט, פשוט היה מדובר בקלטת וידאו ספציפית, ולא בשלט עם גישה לא מוגבלת לנטפליקס, יוטיוב, ומה לא.
אחד הדברים הנחמדים בפער הזמן בין פוסט לפוסט בשנים האחרונות, הוא לראות כמה "גדלתי", למרבה הקיטש.
אני לא יודעת אם מדובר בתחושת ה"שיט הזמן רץ" שמציפה אותי מאז שקצת בגרתי, או שפשוט מדובר באמת בשנים עמוסות התפתחות וטוב, ואולי - גם וגם.
אני מסיימת את התואר השנה, וזה מטורף. את העבודה במרפאה הקטנה בקהילה החלפתי בעבודה במיון ילדים (אמורה להתחיל בקרוב בעז"ה), חגגנו ארבע שנים ביחד ותכף גרים ביחד כבר שנה.
ופשוטים הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
עד הפעם הבאה, אולי בקרוב.
