משתדלת לשמור על ממוצע של פוסט לשנה קלנדרית

 ככה סתם כשהמוח מוצף מחשבות, או שנזכרת שהפלטפורמה קיימת. 

אני תמיד מסוקרנת לדעת איך מרגישות אלו שלא נולדו לתוך האינטרנט, וזכו להכיר את עולם הבלוגינג בבגרות מוקדמת/מאוחרת, ולא בגיל ההתבגרות בו כל הרפש מציף את הנפש ואת הפיד. ואגב, אני גם מזדעזעת לראות איך האינטרנט משפיע על הדור הצעיר ממני, שגדלים עם הצפה תמידית ובלתי מבוקרת של תוכן ממש לא מותאם. כלומר, כבר לא מדובר פה על המסך עצמו (וגם אני ביליתי שעה ביום מול משחקי מחשב בילדות), אלא על חוסר הסינון המובהק. הדוד מאמריקה היה פה לאחרונה עם ילדיו, שניהם מתחת לגיל 9, והתכנים שהם רואים בטלוויזיה ובאייפד מחרידים בעיני - סרטי אימה מהסוג הנורא ביותר, כאלה שאני מפחדת לראות, מהסוג שמנסרים בו אנשים על המסך. 
מרגיש לי שככל שהכל נגיש יותר, הבקרה על התכנים שצורכים ילדים קטנים הולכת ומתמעטת. והאמת, שגם קצת קשה לי לשפוט (ומי שמי, הרי כולי בת 25 רווקה בלי ילדים), כי גם פעם היו תוקעים ילד מול הטלוויזיה כשרצו קצת שקט, פשוט היה מדובר בקלטת וידאו ספציפית, ולא בשלט עם גישה לא מוגבלת לנטפליקס, יוטיוב, ומה לא. 

אחד הדברים הנחמדים בפער הזמן בין פוסט לפוסט בשנים האחרונות, הוא לראות כמה "גדלתי", למרבה הקיטש. 
אני לא יודעת אם מדובר בתחושת ה"שיט הזמן רץ" שמציפה אותי מאז שקצת בגרתי, או שפשוט מדובר באמת בשנים עמוסות התפתחות וטוב, ואולי - גם וגם. 
אני מסיימת את התואר השנה, וזה מטורף. את העבודה במרפאה הקטנה בקהילה החלפתי בעבודה במיון ילדים (אמורה להתחיל בקרוב בעז"ה), חגגנו ארבע שנים ביחד ותכף גרים ביחד כבר שנה. 

ופשוטים הדברים וחיים 
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב 

עד הפעם הבאה, אולי בקרוב. 

אולי הבומרים צדקו

 נכון יש את הקטע הזה של לצחוק על מבוגרים שמתלוננים על "הדור של ימנו", שכולנו דבוקים למסך (ואני מכלילה את עצמי כי לצערי אני באמת דבוקה למסך רוב שעות היום, למרות שרוב השעות האלו ממש לא מבחירה)? 
אז אני יכולה פתאום לתפוס את ההשלכות הנוראיות של שעות מסך מרובות מצד אחד, ואינטראקציה חברתית וקריאת ספרים מועטות מצד שני. 

יש לי שגיאות כתיב פתאום, כמו שלא היו לי מאז בית הספר היסודי. פתאום אני תופסת את עצמי כותבת "עם" במקום "אם" או סתם כותבת כמו עולה חדש, ולא ברור מאיפה זה הגיע. כמובן שבתור סטודנטית לסיעוד חשבתי על ההסבר הכי שכיח, רציונלי ובריא - שהוא גידול במוח או מחלה ניוונית, אבל אם נסתכל על זה בצורה הגיונית שניה - יש מצב סביר שזה מקור הבעיה. 
אני כבר לא קוראת הרבה. מילדה ונערה שהייתה גומעת ספרים שלמים בשעות ספורות (את הארי פוטר ומסדר עוף החול- ספר של 600 עמודים, קראתי ביומיים, וגם זה כי היה בית ספר באמצע), נהייתי בטטת מסך. כלומר, סטודנטית עייפה, כמובן, שקוראת המון מאמרים באנגלית וחומר עיוני, אבל לא ספרות. 
בנוסף, כל החומר הלימודי שלי לוקה בחסר בכל הקשור לעברית יפה או אפילו נכונה. הרבה מהמצגות של המרצות והמרצים (גם אלו ילדי וילידות הארץ) כוללות כמות אדירה של שגיאות כתיב, שגיאות תחביריות ודקדוקיות או סתם ניסוח עקום. ואני מרגישה שאזורי השפה במוח שלי פשוט מתנוונים. 

אני באמת מכורה למסכים. אני משכנעת את עצמי שאין לי זמן להרים ספר, כשבפועל אני יכולה לשבת גם שעה מול סרטונים מטופשים בפייסבוק. אז מטרה לאחריי המבחן הקרב ובא - לקרוא איזה ספר בשלמותו. כי מזמן לא קראתי. 

בניסיונות הדחיינות (אגב, מתאפקת לא לכתוב Procrastination. עוד סממן לעברית המתנוונת שלי הוא המחסור במילים, אני מוצאת עצמי משלבת המון מילים באנגלית למרות שיש להן משמעות ברורה בעברית) האין-סופיים שלי כדי לא ללמוד למבחן שיש אחרי הפסח, מצאתי את עצמי צופה בסרטונים של מאלפת חתולים, והאמת שמדובר בחומר מרתק. 
מאז שאימצנו את גוש הפרווה המשפחתי (9 שנים!) אני נוהגת לקרוא ולשמוע חומרים על התנהגות חתולים, אחד הערוצים האהובים עלי ביוטיוב הוא הערוץ של ג'קסון גלקסי, שהוא מעין "הלוחש לחתולים" של אמריקה, אבל הטיפים שלו מאוד אמריקאים, ולא תמיד ברי ביצוע בארץ, ולא עם כולם הסכמתי. המאלפת שבסרטונים שלה נתקלתי היום מדברת על דברים בצורה מאוד פשוטה וברורה, ומסתבר שיש הרבה דברים שיכולתי לנסות עם הג'ינג'י כדי להעשיר את עולמו ולהציל את הספות, הידיים, האוזניים והשפיות של בני הבית. נו, שוין. החלטות הדירה החדשה (כמו החלטות שנה חדשה) שלי הן ליצור לו מקום קצת יותר חברותי לחיי חתול. אני תוהה אם כדאי לאמץ חתול נוסף, מעבר לזה שאני לא בטוחה שבן הזוג יהיה בעניין, אני לא יודעת כמה פתוח לחברויות חדשות החתול שלי, בגילו המופלג (9). 

תמונה מימי הזוהר, כשעוד היה לו אף ;) 

Long Tailed Winter Bird

 יכול להיות שהצורך בבלוג, בפורקן סוג של חברתי הלך וירד עם ההתבגרות, בשילוב העובדה שמצאתי זוגיות יציבה ואוהבת (אז חולקת איתו את כל הטרפת), ועדיין, מדי פעם מדגדג לי באצבעות לכתוב וירטואלית. 

יש תחושה נעימה בישיבה מול מסך עריכה לבן ונקי עם ולדעת שאפשר פשוט לכתוב הכל. 
והאמת היא, שהתחלה חדשה מהניילונים בבלוגר נשמעת מפתה פתאום, ההתעקשות על ישראבלוג נעלמה לי. ישראבלוג מקושר לי עם לא מעט דברים טובים מגיל ההתבגרות, אבל עם יותר דברים רעים. יכולתי לחסוך לעצמי הרבה עוגמת נפש אם מישהו היה מדריך אותי על התנהלות נכונה ברשת. יכול להיות שהשהיה בחברת בני נוער שהיו מדוכאים לא פחות - החמירה את מצבי במקום לקדם אותו להחלמה. אבל יאללה, מים מתחת לגשר, מה שנקרא. 
 

אנחנו מחפשים דירה ביחד, ואני לאט לאט מנסה לעכל, צעד אחד בכל פעם, שכנראה מצאתי את אהבת חיי. אני נוטה להתמסכן ולראות בעיקר את השלילי, אבל תסלחו לי, אני חתיכת ממזרה ברת מזל שמצאתי אותו ככה מהר. 
איזה כיף לי. 

הקורונה וקו הזמן ה-Wibbly Wobbly Timey Wimey שאפיין אותה הכניסו אותי למעין חור תולעת מוזר בזמן שבו הכל קורה במהירות מסחררת ובאיטיות מתסכלת. בו"ז. מעניין אם החזרה הקרבה לשגרה תשחרר את התחושה הזו. 

ישראבלוג זצ"ל

אפשר לבכות ולהישאר עם עצירות רגשית, ואפשר לנסות להתרגל לרעיון באמת ולא בכאילו, ולעבור לכתוב במקומות אחרים, שכן הכתיבה היא עדיין הדרך העיקרית בה אני פורקת את הפיל שיושב לי על החזה.

המרצה לפסיכולוגיה אמרה שמעטים האנשים שחוו דיכאון שלא תהיה להם הישנות של המחלה, ו-וואלה, הרמתי גבה ורציתי לקלל את הגברת (רק בלב, כמובן - אני דיי מנומסת), אבל יש מצב סביר שהיא צודקת, כי אני מרגישה ממש רע לאחרונה.
ואין סיבה נראית לעין, חבר'ה.

החיים שלי ממש סבבה, יש לי בן זוג שאני מאוד אוהבת, אני  לומדת בתואר שמעניין אותי, נכון שהמעגל החברתי שלי לוקה בחסר אבל הוא במצב טוב יותר משהוא היה לפני שנתיים, ועדיין - המועקה השחורה הזו נמרחת לי בתוך הלב.

אני חושבת שהגירושים של ההורים משפיעים עלי הרבה יותר משנוח לי להודות, זה מתסכל, מעציב ובעיקר מטריפה אותי העובדה שהם לא מדברים ביניהם כמו זוג ילדים בני 4. לא אכפת לי מה עבר ביניכם, הדרישה המינימלית והיחידה שלי מכם היא שתתקשרו  ולא תהפכו אותי ליונת הדואר שלכם.

אז יש יותר מדיי, ולפעמים אני מרגישה כאילו אני לא יודעת איך להתמודד עם כל העולם, על הרע ועל הטוב שבתוכו, ורק תוהה מה יהיה הלאה, כי זה לא הולך להעשות קל יותר. פיניטו, אלה החיים שלי עכשיו, להיות מבוגרת, או שקר כלשהו אחר.

אני מתה להוציא רשיון נהיגה כבר, ודווקא עכשיו כשהסוף נראה באופק, זה מרגיש כל כך רחוק. אבל ככה זה תמיד בחיים, לא?

השנקל שלי על הפרייד, ולמה לעזאזל אני עצבנית כל כך?

אז יש שיגידו שהעובדה שהורי התגרשו כשאני אדם בוגר, מהווה חצי נחמה. ואני אומרת, וואלה לא בטוחה. נכון, מצד אחד זה פחות מצלק מאשר היו עושים את זה בגיל צעיר יותר שלי, או בגיל ההתבגרות, אבל האמת? זה לא פחות זין, סליחה על הבוטות. כי הנה אני, כמעט שנתיים אחרי, עדיין נופלת עם שניהם בתקשורת כי מבחינתי אם אמרתי משהו לאמא/אבא גם השני יודע, כי בראש שלי הם עדיין יחידה אחת. וקצת נשבר לי מלשמוע משניהם את העקיצות הקטנות האלו על הצד השני. ונכון שהחיים שלי סוכר יחסית לגירושים של ההורים, והם מסתדרים מצוין פחות או יותר, ועדיין. פרידה היא לא דבר קל, אני מניחה. אז אולי אני צריכה להיות קצת יותר סלחנית כלפי עצמי, גם אם אני נופלת בקטנות האלו בפעם המליון.

-
קשה לי שאני "עוברת" כסטרייטית (ואני אומרת סטרייטית ולא הטרו, בגלל הקונוטציה המבחילה של "סטרייטית") קשה לי כי זה כל כך נוח. כל כך נוח שכולם חושבים ובטוחים שאני כל כך הטרונורמטיבית, שהכל בסדר, אפילו אמא חושבת ש"עבר לי". זה לא שלב. זה שאני בזוגיות עם גבר לא אומר שהפסקתי להימשך לנשים, שביסקסואליות היא כבר לא חלק רציני מהאישיות שלי וממי שאני. אני מרגישה כמו הבדיחה העתיקה הזו על הארנב השחור עם האוזן הצהובה, אולי גם אני אאבד את הראש בסוף בגלל חתיכה בלונדינית.

-

איזה מוזר זה כשבנות בגילי מתחתנות (אני בת 21, מיינד יו). לפעמים עמוק בלב בא לי גם.

-
הייתן מצפות שאחרי חברות של כמעט עשור, יהיה בו הכבוד הבסיסי של להגיד "וואלה לא מתאים לי להיות יותר בקשר" אולי לא. 

יודעות מה? עליתי על זה

עליתי על למה היה לי כל כך קשה לחזור לכתוב בבלוג מצד אחד, ומצד שני - לא הצלחתי להתנתק מהצורך לנבור בישראבלוג, להגיב, ומדיי פעם להבליח כאן לאיזה פוסט ממורמר. אני לא רגילה שטוב לי. אני לא יודעת איך לבטא את זה לספרה הוירטואלית. את כל הבלוג שלי בישרא, ניהלתי בתקופה בה הייתי סופר אומללה. אז פתאום, עכשיו, כשאני שיא האיזון ונערת הפוסטר לחיים טובים ונורמטיבים, זה קשה. קשה לא להתמסכן. קשה להרגיש לגיטימציה להגיד שוואלה, טוב לי. וואלה, אני אפילו מרוצה מאוד מהחיים שלי כמו שהם כרגע.
אני מאוהבת. נרשמתי ללימודים (סיעוד, תודה ששאלתן), אני אוהבת את העבודה שלי כרגע, ובאופן כללי,
Everything is bloody peachy.

אז הנה אני,לא מתנצלת (איכ. בנט.)

חזרתי, כנראה שלתקופה ארוכה יותר.

וטוב לי.

בשורות טובות.

כואב לי הראש

ממש.
אז למרות שיש לי רק עוד שעות בודדות עד שצריכה לצאת למשמרת לילה (ער) בעבודה, ולמרות שיש לי ערימה מכובדת של שיעורי בית בפסיכומטרי, אני לא ממש מצליחה להביא עצמי לידי עשיה. אז מה עושים במקרה כזה? כנראה שפונות לכתיבה. זה כמו זיכרון שרירים: יש דברים שלעולם לא תשכחי, גם אם יעברו חודשים או שנים בלי שנגעת בהם.

החיים שלי ממש בסדר, האמת.
חוץ מחרדה קיומית שתוקפת אותי שלא בצדק סביב כל התמודדות עם לחץ בחינות, אני באמת מאושרת.
טוב לי. העבודה שלי מעניינת ומספקת, אני אוהבת את בן הזוג ותכלס, חוץ מהפסיכומטרי שמכרסם לי את המוח, הכל ממש בסדר.אפילו מעולה.