יום חמישי, 1 באפריל 2021

אולי הבומרים צדקו

 נכון יש את הקטע הזה של לצחוק על מבוגרים שמתלוננים על "הדור של ימנו", שכולנו דבוקים למסך (ואני מכלילה את עצמי כי לצערי אני באמת דבוקה למסך רוב שעות היום, למרות שרוב השעות האלו ממש לא מבחירה)? 
אז אני יכולה פתאום לתפוס את ההשלכות הנוראיות של שעות מסך מרובות מצד אחד, ואינטראקציה חברתית וקריאת ספרים מועטות מצד שני. 

יש לי שגיאות כתיב פתאום, כמו שלא היו לי מאז בית הספר היסודי. פתאום אני תופסת את עצמי כותבת "עם" במקום "אם" או סתם כותבת כמו עולה חדש, ולא ברור מאיפה זה הגיע. כמובן שבתור סטודנטית לסיעוד חשבתי על ההסבר הכי שכיח, רציונלי ובריא - שהוא גידול במוח או מחלה ניוונית, אבל אם נסתכל על זה בצורה הגיונית שניה - יש מצב סביר שזה מקור הבעיה. 
אני כבר לא קוראת הרבה. מילדה ונערה שהייתה גומעת ספרים שלמים בשעות ספורות (את הארי פוטר ומסדר עוף החול- ספר של 600 עמודים, קראתי ביומיים, וגם זה כי היה בית ספר באמצע), נהייתי בטטת מסך. כלומר, סטודנטית עייפה, כמובן, שקוראת המון מאמרים באנגלית וחומר עיוני, אבל לא ספרות. 
בנוסף, כל החומר הלימודי שלי לוקה בחסר בכל הקשור לעברית יפה או אפילו נכונה. הרבה מהמצגות של המרצות והמרצים (גם אלו ילדי וילידות הארץ) כוללות כמות אדירה של שגיאות כתיב, שגיאות תחביריות ודקדוקיות או סתם ניסוח עקום. ואני מרגישה שאזורי השפה במוח שלי פשוט מתנוונים. 

אני באמת מכורה למסכים. אני משכנעת את עצמי שאין לי זמן להרים ספר, כשבפועל אני יכולה לשבת גם שעה מול סרטונים מטופשים בפייסבוק. אז מטרה לאחריי המבחן הקרב ובא - לקרוא איזה ספר בשלמותו. כי מזמן לא קראתי. 

בניסיונות הדחיינות (אגב, מתאפקת לא לכתוב Procrastination. עוד סממן לעברית המתנוונת שלי הוא המחסור במילים, אני מוצאת עצמי משלבת המון מילים באנגלית למרות שיש להן משמעות ברורה בעברית) האין-סופיים שלי כדי לא ללמוד למבחן שיש אחרי הפסח, מצאתי את עצמי צופה בסרטונים של מאלפת חתולים, והאמת שמדובר בחומר מרתק. 
מאז שאימצנו את גוש הפרווה המשפחתי (9 שנים!) אני נוהגת לקרוא ולשמוע חומרים על התנהגות חתולים, אחד הערוצים האהובים עלי ביוטיוב הוא הערוץ של ג'קסון גלקסי, שהוא מעין "הלוחש לחתולים" של אמריקה, אבל הטיפים שלו מאוד אמריקאים, ולא תמיד ברי ביצוע בארץ, ולא עם כולם הסכמתי. המאלפת שבסרטונים שלה נתקלתי היום מדברת על דברים בצורה מאוד פשוטה וברורה, ומסתבר שיש הרבה דברים שיכולתי לנסות עם הג'ינג'י כדי להעשיר את עולמו ולהציל את הספות, הידיים, האוזניים והשפיות של בני הבית. נו, שוין. החלטות הדירה החדשה (כמו החלטות שנה חדשה) שלי הן ליצור לו מקום קצת יותר חברותי לחיי חתול. אני תוהה אם כדאי לאמץ חתול נוסף, מעבר לזה שאני לא בטוחה שבן הזוג יהיה בעניין, אני לא יודעת כמה פתוח לחברויות חדשות החתול שלי, בגילו המופלג (9). 

תמונה מימי הזוהר, כשעוד היה לו אף ;) 

יום חמישי, 18 במרץ 2021

Long Tailed Winter Bird

 יכול להיות שהצורך בבלוג, בפורקן סוג של חברתי הלך וירד עם ההתבגרות, בשילוב העובדה שמצאתי זוגיות יציבה ואוהבת (אז חולקת איתו את כל הטרפת), ועדיין, מדי פעם מדגדג לי באצבעות לכתוב וירטואלית. 

יש תחושה נעימה בישיבה מול מסך עריכה לבן ונקי עם ולדעת שאפשר פשוט לכתוב הכל. 
והאמת היא, שהתחלה חדשה מהניילונים בבלוגר נשמעת מפתה פתאום, ההתעקשות על ישראבלוג נעלמה לי. ישראבלוג מקושר לי עם לא מעט דברים טובים מגיל ההתבגרות, אבל עם יותר דברים רעים. יכולתי לחסוך לעצמי הרבה עוגמת נפש אם מישהו היה מדריך אותי על התנהלות נכונה ברשת. יכול להיות שהשהיה בחברת בני נוער שהיו מדוכאים לא פחות - החמירה את מצבי במקום לקדם אותו להחלמה. אבל יאללה, מים מתחת לגשר, מה שנקרא. 
 
אנחנו מחפשים דירה ביחד, ואני לאט לאט מנסה לעכל, צעד אחד בכל פעם, שכנראה מצאתי את אהבת חיי. אני נוטה להתמסכן ולראות בעיקר את השלילי, אבל תסלחו לי, אני חתיכת ממזרה ברת מזל שמצאתי אותו ככה מהר. 
איזה כיף לי. 

הקורונה וקו הזמן ה-
Wibbly Wobbly Timey Wimey שאפיין אותה הכניסו אותי למעין חור תולעת מוזר בזמן שבו הכל קורה במהירות מסחררת ובאיטיות מתסכלת. בו"ז. מעניין אם החזרה הקרבה לשגרה תשחרר את התחושה הזו.