יום חמישי, 18 בינואר 2018

"Lots of planets have a north"

אני אוהבת את זה שלא עידכנתי שבועיים, וחשבתי על זה. באמת בער בי לכתוב פוסט, התגעגעתי לפלטפורמה הזו של כתיבה ושיתוף ברשת. מי היתה מאמינה שדווקא מותו של ישראבלוג יחיה בי את התשוקה לכתיבה...

הרבה דברים קרו בשבועיים האינטנסיביים האחרונים. התחלתי עוד קורס, עם עוד חניכים, עוד פעם כעומדת מהצד (תפקיד הדרכתי בסגל) ולא מפקדת ישירה של החיילים, וזה עדיין, קשה. עדיין לא התרגלתי לזה שאין לי השפעה ישירה על 14 קופיפים מגודלים בני 18 משלי. מתגעגעת לפיקוד מאוד.

ביום ראשון שעבר החתול ברח מהבית, כמו שהוא עושה פעם ב.., עד כה הוא פשוט היה מעלה את מפלס החרדה שלי ומוריד אותו חזרה מיד כשהייתי אוספת אותו מהבית של השכן מלמטה, בריא ושלם, פשוט קצת מותש.
הפעם, כנראה השילוב של יציאה-אחת-יותר-מדיי ושל הסערה שהיתה, הוביל לזה שהוא נפגע מרכב חולף, או לפחות זו ההשערה של הוטרינרית. המצב דיי נורא - שבר את עצם החזה, נזק בריאה, ונזק לעמוד השדרה שעדיין אי אפשר לקבוע את חומרתו, ככה או ככה, היום, שבוע וחצי אחריי, החתול עדיין לא מסוגל לעמוד על 4 רגליים, בקושי אוכל או שותה, וזה שובר לי את הלב.
גוש הפרווה הזה חשוב לי ברמות לא פרופורציונליות, אני מחוברת אליו בכל נימי נפשי, זר לא יבין.
אני רק מתפללת לטוב. באמת, שהשם יחולל לנו איזה נס קטן משלנו.

יצא שבעקבות התאונה עם החתול, ובעקבות הגעגועים לפיקוד, וזה שפשוט, אני מניחה - השחיקה מתחילה להראות אותותיה, וזה עוד יותר מאתגר כשמדובר בעבודה עם סגל של משוגעים ומשוגעות (ולא בהגזמה - אני היצור הכי שפוי בסגל שלי, וכמו שיצא לכן להבין אם קראתן יותר מפוסט אחד - גם אני דיי נזילה כשזה מגיע למצב רוח ומצב נפשי יציב).
הייתי פקעת עצבים. לא ישנתי, לא אכלתי כמו שצריך, לא הייתי מסוגלת לעשות את העבודה כמו שצריך והכל נעשה כדי לצאת ידי חובה ולא מאהבה באמת כמו בדרך כלל. וזה התחיל מעגל של דאגה וחרדה - חוסר תפקוד - שנאה עצמית על חוסר תפקוד.  ולמי יש כוח להתעמר בעצמי עוד פעם, חלאס, מיצינו.

התחלתי להשתדל להתפלל בכל יום תפילה אחת, אני לא יודעת איך ומתי זה קרה, שהתקרבתי ככה לדת, אבל כרגע ממש טוב לי עם זה. מאוד מקווה שאצליח לשמור את השבת הזו בבית.

חתמתי ויתור על מסלול הנח"ל, מהיום רשמית, על הנייר, אני לא חלק מהגרעין יותר. יש בזה משהו ממש מוזר, אני יודעת שזו הקבלה מוזר ומטומטמת, אבל מרגיש לי קצת כאילו עשיתי הפלה - ויתרתי על חלק ממני בגלל שידעתי שזה לא הזמן, לא המקום ולא יעשה לי טוב, לא עכשיו.

ועדיין, עם כל כמה שאני שלמה עם ההחלטה שקיבלתי, אני לא יכולה להגיד שאני שמחה.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה