אתמול, אחרי יותר משנה בצבא, נפלה עליי שביזות מטורפת, באמת. בחיים לא חוויתי כזו מועקה מעצם הידיעה שמחר אני חוזרת לצבא, וזה לא שאני סובלת מהתפקיד שלי, אני באמת נהנת, מרגישה משמעותית ועושה דברים חשובים, אבל רק העובדה שהיום אני יוצאת מהבית לשבועיים, דיי היה בה כדי לגרום לי לייבב עם הפוך מעל הראש. (פרופורציות בריאות, כבר אמרתי?).
מעניין אם זה פשוט משהו תרבותי, כל עניין הכמה עוד ועד מתי, שגורם לי להיחנק אחרי הרבה זמן בבסיס, או שאולי אני באמת לא קשובה לעצמי מספיק כדי לשים את האצבע על הגורם האמיתי לסטרס.
כל מה שאני יודעת זה שעם כל התלונות וכו', עדיין אסירת תודה שאת השירות שלי אני מעבירה בתפקיד משמעותי, מחנך שנוגע באנשים בעולם. באמת.
ובאותה נשימה - עוד 233 ימים בדיוק עד השחרור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה