"גם למראה נושן יש רגע של הולדת"

אלתרמן אמר, ואני נאלצת להסכים, לגביי ירושלים (ובכלל, בתכל"ס).
יש משהו דיי מכשף בעיר הזו, המגוון, הצבעוניות והקונפליקט שבכל מקום פשוט מעוררים בי תחושת שייכות מוגזמת לעם הישראלי, וכמובן היהודי.

פעם הצחיק אותי שחניכים (חיילים) שלי, איך שהגיעו לירושלים בקורס (מדובר בנוער מחו"ל) - מיד כולם "מתחזקים" - עם כיפה על הראש, קמים לשחרית וכו',
והיום, אני לגמריי מרגישה את הקסם של העיר בקטע הזה, ואני ישראלית מבטן ולידה, אז בכלל, בתור יהודי מהגולה, כנראה שזה עוצמתי עוד יותר.
 
יצא שזכיתי לסגור שבת בירושלים, וזה מרגיש יותר כמו פריוולגיה מאשר קאדר, במיוחד אחרי שהספקתי להיפגש עם חברה טובה שגרה בעיר הבוקר.

אני רוצה להתחיל לתכנן את החיים אחרי השיחרור, כדי שאדע בדיוק מה לעשות ולא אתקע באוויר, זה זמן יקר שצריך להיות מנוצל - לחופש, ולעשייה לשיפור עצמי, אז הגיע הזמן לחשוב על זה, חצי שנה נראה כמו המון זמן, אבל יש דברים שאצטרך לבדוק כבר עכשיו. זה מרגש אותי, האמת :)

אני קצת מפתיעה את עצמי נקודת המבט החיובית שלי על העולם, אני לא יודעת אם פתאום שמתי לב לשינוי, או שזה חדש, אבל ככה או ככה, מקווה שישאר.

שבת שלום.